[טו חשון התשפד]. [טור, לא תגובה]
אנו מדברים על יעדי המלחמה מול אויבינו, ואני רוצה לדבר על חינוך.
אינני איש חינוך, אך כל הורה הוא גם מחנך.
יצא לי לשמוע, לקרוא, במהלך המלחמה האחרונה על יעדים שונים בתוכנם,
במטרה למנוע את הטרור מלהכות שוב.
מדברים על מיטוט היכולות וההנהגה של ארגון הטרור,
על חיסול אנשי הארגון, ועל מאבק חסר תקדים בהזדהות עם הארגון,
יש מי שדיבר על הרחבת רצועת הביטחון לתוך עזה בכמה קילומטרים,
ויש שהרחיקו לכת לכיבוש מחדש של עזה, וליישב את המקום מחדש.
אני מסכים עם כל ההצעות והיעדים הללו,
אך נראה שאיבדו יעד חשוב.
חינוך.
בשם הדמוקרטיה, בעזה, ביהודה ושומרון, גם בתוך ישראל וחוצה לה, ערבים מחנכים את ילדיהם בבית ובבית הספר, ובמסגדים על שנאה עיוורת ליהודים ובכלל לחפים מפשע.
חינוך מתחיל מהבית.
על משקל דבריו של מזכ"ל האו"ם צריך להזכיר שטרור לא מגיע מתוך וואקום, קדם לו חינוך בבית, בבית הספר, ובמסגדים.
עד מתי אפשר לטמון את הראש בחול, ולא להקשיב לחינוך הערבי, המגדל מפלצות פירות ההסתה שאותם ראינו בתיעובם בשמחת תורה השנה.
לא סוד הוא, כמה אירועי פח"ע הערבים מנסים להוציא מידי יום, ואפס קצהו אלו האירועים שהתרחשו בפועל.
אחד מיעדי המלחמה, חייב להיות הטיפול בחינוך.
לא לאפשר הכנסת תכנים פסולים למערכת החינוך הערבית.
אמר מי שאמר, שהילדים הערבים בעזה שנשארו מצוק איתן,
הם הערבים שמולם אנו נלחמים היום.
ואם תאמרו, זה לא דמוקרטי?
ניתן צו מלחמתי, עוקף בג"ץ.
ואם בכל זאת בג"ץ יצליח לעצור את זה, בשם הדמוקרטיה?
או אז, יווצר קונצנזוס בעם מקצה לקצה,
שאי אפשר למוטט את שילטון חמס מבלי למוטט את שילטון בג"ץ.
בדרך שאנו מתנהלים מול הטרור, לענ"ד, אי אפשר, לעצור ולמגר את הטרור
מבלי לעצור את קריאות ההסתה והחינוך לטרור.
זיכרו, טרור לא מגיע מוואקום.